יואכים סטוצ'בסקי (1891-1982)

 מלחין, צ'לן, מוזיקולוג, פעיל ציבור.

יואכים (יהויכין) סטוצ'בסקי, צ'לן בשלישיה וברביעיה הווינאית ומלחין מנאמני הזרם הרומנטי המאוחר, שעיבודיו ויצירותיו נכנסו לרפרטואר צ'לנים רבים בני זמננו. אך לפני הכל היה סטוצ'בסקי מלחין יהודי – מהאבות המייסדים של המוזיקה היהודית הישראלית. הוא סבר, כי יצירותיו, לצד יצירותיהם של מלחיני האגודה למוזיקה יהודית עממית, מהוות סגנון משלהן, ששורשיו נמצאים במוזיקה היהודית העממית. אכן, המוזיקה שלו משלבת מרכיבים של מוזיקה עממית ממסורת יהודי אשכנז, ספרד ותימן.

יואכים (יהויכין) סטוצ'בסקי נולד ב-1891, בעיירה רומני בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). הוא היה דור רביעי של כליזמרים, שהתחיל ללמוד נגינה בכינור בגיל חמש, ובגיל אחת עשרה, עם המעבר של משפחתו לעיר חרסון, עבר לללמוד צ'לו אצל קוזנצוב. ב-1909 התחיל ללמוד באקדמיה למוזיקה בלייפציג, אצל יוליוס קלנגל, אותה סיים בהצטיינות ב-1912.

בסיום לימודיו עבר לוינה, שם חבר לרביעיית וינה המפורסמת, וגם התחיל ללמד. הוא הופיע עם הרכבים קמריים ברחבי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, רומניה והונגריה. בזמן מלחמת העולם הראשונה התגורר בשוויץ. ב-1924 ייסד יחד עם הכנר רודולף קוליש רביעיית מיתרים וינאית, שהיתה למבצעת הראשונה של יצירות מלחיני האסכולה הוינאית השנייה – שנברג, ברג ווברן.

בהיותו ציוני מושבע, סטוצ'בסקי היה עורך וכותב קבוע בעיתון היהודי - וינאי "הקול", ואף כתב ביקורות ומאמרים על מוזיקה יהודית באחד העיתונים שיצא בפראג. על אף שחי בסביבה קוסמופוליטית הוא שמר על הקשר עם השורשים היהודיים- חקר שירי עם יהודיים וליקט והוציא לאור אוספים של מוזיקה חסידית. ב-1928 הוא לקח חלק בפעילות של הארגון לפיתוח המוזיקה היהודית בוינה. ארגון זה המשיך את מסורת האגודה הרוסית למוזיקה יהודית עממית – שילוב מרכיבים יהודים עממיים עם סוגות וצורות של אמנות אירופאית.

ב-1938, רגע לפני ה"אנשלוס" עם גרמניה עבר לשוויץ, ומשם עלה לפלסטינה. בארץ ישראל התמנה למפקח על החינוך המוזיקלי מטעם הוועד הלאומי, הופיע בקונצרטים ונתן הרצאות בערים, יישובים וקיבוצים. מ-1950 הפסיק בהדרגה את פועלו בתחום החינוך, והקדיש עצמו להלחנה.

סטוצ'בסקי הלחין כמאה יצירות להרכבים כליים, לתזמורת ולסולנים. כמלחין הוא היה נאמן למסורת הפוסט רומנטית, ולא קיבל חידושים מודרניים. בין יצירותיו: קנטטה לסולנים, קריין, מקהלה והרכב כלים המוקדשת לקרבנות מלחמת השחרור, והפואמה הסימפונית "צפת" שנוגנה ע"י התזמורת הפילהרמונית הישראלית ב-1961. יצירתו הארוכה ביותר ומהמשמעותיות שבהן היא הסויטה "ישראל" ששניים מפרקיה נוגנו ע"י התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה בחגיגות 25 שנה לעצמאות ישראל. כמו כן, עיבד סטוצ'בסקי מיצירות באך, הנדל, מוצרט, צ'יקובסקי, גריג, דבוראק, סקריאבין דביסי ומוסורגסקי (בפרט שיר יהודי) ועיבודים אלו נמצאים ברפרטואר של צ'לנים רבים עד עצם היום הזה. עוד עיבד כמאה שירים כולל שירי ילדים ושירי עם.

בפלסטינה עסק סטוצ'בסקי כמוזיקולוג בהגדרת ה"מוזיקה הישראלית", במובן של מוזיקה שנכתבה בישראל, ובגבול בינה ובין מוזיקה יהודית. הנושא עמד במרכז השיח התרבותי באותה התקופה. סטוצ'בסקי סבר כי הסגנון של המוזיקה הישראלית צריך להתבסס על המקורות העממיים, בדומה למלחיני ה"אגרוף האדיר" ברוסיה. לטענתו של סטוצ'בסקי, קבוצת מלחינים כזאת הייתה נחוצה בארץ לאחידות הסגנון. הוא כתב מספר ספרים. ספריו בנושא הוראת הצ'לו זכו להצלחה וב-1959 יצא ספרו "הכליזמרים" במוסד ביאליק. לאורך השנים שמר על הקשר עם מוזיקאים יהודיים רבים מחו"ל, לרבות בלוך, בוזוני, אחרון, דסאו, קזלס ורוסטרופוביץ. הוא זכה שלוש פעמים בפרס אנגל וכן בפרס פיאטיגורסקי, פרס שטיינברג ופרס אקו"מ. נפטר בתל אביב ב-1982.