משה מילנר (1886-1953)

בניגוד לחבריו לאגודת המוזיקה היהודית, משה מיכאל מלניקוב לא היה צריך לחפש חיבור לשורשיו היהודיים, כי מבחינות רבות הוא מעולם לא עזב את ה"שטייטל". כפי שאמר עליו א. וייסר, האלמנטים היהודיים בהלחנתו באו לידי ביטוי בצורה כה מקורית, משום שהיו חלק מהמלחין עצמו.

משה מילנר נולד בעיירה "רקיטנויה" במחוז קייב באוקראינה. מגיל ארבע הלך ל"חיידר" ומגיל שבע למד "תלמוד". בגיל שמונה התייתם מהוריו, שנפטרו ממגפת הכולירה ונדרש לפרנס את אחיו ואחיותיו הצעירים. בזכות קולו הנפלא והשמיעה האבסוטלוטית בהן ניחן, חבר לחזן ניסן בלצר למסע הופעות של שנתיים, במהלכם למד את יסודות תורת המוזיקה. מגיל עשר שר במקהלת החזן מורוגובסקי. מילנר שר בבית הכנסת "ברודסקי" בקייב ולמד פסנתר אצל אברהם ז'יטומירסקי. לאחר שהתחלף קולו עבד בספרייה למוזיקה של בית הכנסת.

ב-1902 מילנר התקבל לאקדמיה למוזיקה בקייב. במהלך לימודיו הספיק לכתוב, בין השאר, את ה"קונצ'רטו לשני פסנתרים", לצד "שירים לקול ופסנתר". משם המשיך לאקדמיה למוזיקה בסנט פטרבורג בכיתת המלחינים א. ליאדוב ומ. שטיינברג ( 1907 ל-1915 ). אז גם התקבל (1908) לאגודת המוזיקה היהודית, שם התפרסמה יצירתו "ונתנה תוקף". הוא התפרסם בידע הרב שלו בתחום הפולקלור היהודי וניצח במשך שנים על מקהלת האגודה ועל מקהלת בית הכנסת הגדול, לצד ניצוח על תזמורת צבאית.

קונצרטים מיצירותיו התקיימו באוקטובר 1917, באקדמיה למוזיקה, ובנובמבר 1922 באולם הפילהרמונית - בתמיכתו של יוסף אחרון. במאי 1923 מילנר ניצח על הצגת הבכורה של האופרה "שמיים בוערים" בתיאטרון ה"בולשוי" ע"פ הליברית של עצמו ושל מ. ריבסמן. אך כבר לאחר ההצגה השנייה האופרה הורדה מהרפרטואר, כנראה בלחץ השלטונות, ייתכן עקב שמועות (כפי הנראה חסרות בסיס) כי מילנר מתכוון לעזוב לארצות הברית.

בשנות העשרים כתב מילנר בעיקר לתיאטרון: שתי הצגות של "הבימה" ולתיאטרון בחארקוב. לאחר מכן קשה לעקוב אחר פעילותו כמלחין. יש אומרים שעבד על האופרה "הדרך החדשה" ועל אורטוריה גדולה בלנינגרד בשנות השלושים. יש אומרים שכתב לתיאטרון בבירובידג'אן ע"פ שלום – עליכם. ב-1938 נעצר בנו עקב דיווח כוזב על קשר לארגון טרור. הבן שוחרר בעקבות בקשה שכתב מילנר לשר התרבות ז'דנוב ובהמשך לחם במלחמת העולם השניה. בזכות האוכל ששלח לאביו בלנינגרד הנצורה ניצל מילנר ממוות ברעב.

עד 1941 ניצח וילנר על הרכב ווקלי ליד התיאטרון היהודי בלנינגרד ובתום המצור על העיר זכה באות לשבח על הגנת לנינגרד. עם סיום המלחמה חיבר מוזיקה למחזה "השמש לא זורחת" לתיאטרון היהודי של מיכואלס. עד 1948 היה מקובל על השלטונות, אך לאחר המלחמה חזרה הגישה האנטי יהודית בברית המועצות ווילנר המשיך להלחין למגירה בלבד - יצירותיו לא בוצעו עוד. הוא כתב באירוניה עצובה – "אני מלחין לעזבוני". באוטוביוגרפיה שכתב בסוף שנות הארבעים – לא מופיע אף אזכור ליהדותו ואף לא מוזכרת האגודה למוזיקה יהודית. בזמן הטיהורים אזכור כזה היה קריאה למאסר, גירוש ואף מוות.

מילנר נפטר באוקטובר 1953, כחצי שנה אחרי מות סטאלין ולאחר שחלפה הסכנה לגירוש היהודים. חלקו הגדול של יצירותיו נותר בצורת כתבי יד ולא הגיע לדפוס. את חוסר ההכרה שזכה לו במערב יש לזקוף - ע"פ א. וייסר – לצניעותו של המלחין ולא לצעד מכוון כלשהו. בדיעבד ניתן להעריך כי המלחין השכיל להישאר בצל על מנת להישמר מתשומת ליבו של השלטון ההפכפך בברית המועצות. זמרת האופרה הישראלית, שיראל דשבסקי, עובדת במשך שנים על תפקידה של לילית באופרה שכתב.