יוסף אחרון (1886-1943)

"...המקוריות והליטוש היוצאים מן הכלל של רעיונותיו – הם הערובה לכך שהמוזיקה שלו תישמר ותחייה." כתב עליו ארנולד שנברג. " לא פוליטיקאים, לא היסטוריונים ולא בולשביקים יצליחו לגלות את האמת הרוחנית של המהפכה הרוסית, אך המוזיקה של אחרון עושה זאת, היא פותחת ומגלה את הסוד" כתב ולדימיר בודניקוב על הסונטה השנייה לכינור ופסנתר שכתב אחרון בקיץ 1918 בפטרוגרד שלאחר מהפכת אוקטובר.

יוסף אחרון נולד ב-1 במאי, 1886 בעיירה בשם לזדאה, במחוז סוולקס (אז ברוסיה, כיום בליטא, מחוז לזדייאי). אביו, שהיה סוחר וכנר חובב, היה מורהו הראשון. בהיותו בן ארבע עברה משפחתו לוארשה, שם החל ללמוד אצל שני מורים מפורסמים – מיכלוביץ ולוטו. את יצירתו הראשונה לכינור, "שיר ערש" הלחין גיל שבע. כתב היד של היצירה שמור במוזיאון הבריטי בלונדון. בגיל שמונה כבר הופיע בפני קהל ובגיל שלוש עשרה יצא לסבב הופעות ראשון: קייב, לודז', אודסה, גרודנו ופטרבורג, בה הופיע בארמון הצאר, והקיסרית מריה העניקה לו שעון זהב.

בשנת 1898 קיבלה המשפחה רשות מגורים בפטרבורג. יוסף התקבל לאקדמיה למוזיקה ללימודי כינור אצל פרופסור לאופולד אאואר, הרמוניה והלחנה אצל א. ליאדוב, ותזמור – אצל מ. שטיינברג. בין היצירות שהלחין בזמן לימודיו: קונצ'רטו לכינור, וריאציה יהודית על "קמרינסקאיה", פרלוד "סילפידות" ושיר ערש נוסף. היצירות יצאו לאור בהוצאת "צימרמן". עם סיום לימודיו, עבר יוסף לגור בגרמניה ובין השנים 1904 ל-1907 הופיע עם תזמורת לייפציג, ועסק בהלחנה. ב-1907 אחרון חזר לרוסיה והוזמן לבצע את הקונצ'רטו לכינור מאת צ'יקובסקי בניצוחו של א. גלזונוב.

בסנט-פטרבורג הצטרף אחרון לאגודה למוזיקה יהודית עממית. הוא התיידד עם מנהלה, סולומון רוזובסקי, ומאוחר יותר התמנה לראש הועדה למוזיקה ואמנות. אחרון ורוזובסקי שמרו על קשרי ידידות חמים עד יומם האחרון. בשנת 1911 כתב את "המנגינה היהודית", שהתפרסמה בכל העולם הודות לכינורו של יאשה חפץ, חברו ובן כיתתו. אחרון סיפר כי במשפחתו תמיד שמרו על המסורת היהודית ואביו היה לוקח אותו לבית הכנסת בחגים ובשבתות. "את המנגינה הזאת שמעתי הרבה פעמים בוורשה, בבית כנסת ברחוב נלווקי, בביצועו של חסיד אחד, שנתן לה אופי ריקודי (הקצב במקור היה מהיר הרבה יותר)."

לאחר "המנגינה היהודית" התפרסמו "ריקוד יהודי" ו"שיר ערש יהודי" לכינור ופסנתר, לצד יצירות נוספות של אחרון. ב-1939 הוא כתב: "בשבילי זה היה תהליך אבולוציוני, למרות שהדרך החדשה הסתמנה כבר ב"מנגינה יהודית", אלה היו צעדי הראשונים. דרך אופוסים 40, 46, 49 ו-50 הגעתי לאופוס 52, ובו היצירה היהודית השתרשה בי סופית. כל מה שנכתב אחרי זה, למרות שהכתיבה לעתים מתוחכמת ומורכבת, שורשיו טמונים עמוק ביהדות. עם זאת אני בן התקופה ושואף להגיע לחופים חדשים".

עד מלחמת העולם הראשונה אחרון הספיק להופיע בקונצרטים רבים. בתקופה זו כתב את "סונטה לכינור בארבעה פרקים" ואת מחזורי היצירות לכינור: "מצבי רוח", "צבעי פסטל" ו"הכתובת על קברו של סקריאבין" לתזמורת, אופוס 38 (1915). עם פרוץ המלחמה הוא גויס לצבא, בהתחלה לחזית, ולאחר מכן הועבר ליחידת התזמורת הצבאית בפטרבורג. ב-1918 עזב את משרת ההוראה באקדמיה למוזיקה, ובמשך ארבע שנים הבאות נתן כאלף קונצרטים.

ב-1919 במאי, עם היווסדו של בית הספר היהודי למשחק והסטודיו שיתפתח לתיאטרון הקאמרי היהודי, כותב אחרון מוזיקה להצגותיו. כך נכתבה מוזיקה להצגה "העוורים" ע"פ מטרלינק (1919), ל"ערבים עם שלום עליכם", ו"מכשפות" ע"פ א. גולדפדן (1922). בתקופה זו חיבר אחרון ליוויי פסנתר ל 11 קפריסים מאת פגניני ושתי מיניאטורות - "אגדה" ו"מחוות אהבה".

ב-1922 אחרון החליט לעזוב את רוסיה לטובת ברלין וב-14 באוקטובר הופיע בפעם האחרונה בפני חבריו באגודה למוזיקה יהודית עממית. רעייתו, הזמרת מריה ראפהוף, שרה בעברית פרק מתוך אופוס 52 בשם "אורות חלומיים", שעתיד הוא לעבד ל"קנצונטה". בברלין כתב "סויטה לילדים" בת עשרים מיניאטורות לפסנתר, שהושפעה מהאימפרסיוניסטים הצרפתיים. הוא הופיע רבות, ואת יצירותיו פרסם בהוצאה לאור "יובל" שהקים וניהל יואל אנגל. במקביל עסק בהתכתבויות עם רוזובסקי בריגה ותיווך בוויכוח בין יואל אנגל ומשה הופנק אודות עלייתו של אנגל לפלשתינה.

הוצאת "יוניברסל" הווינאית פירסמה את שתי עבודותיו על אודות תיאוריית הנגינה בכינור, ואת חמש יצירותיו, ביניהם: "סויטה לילדים", קונצ'רטו לכינור ותזמורת, ו"אפוריזם ל. אאואר". ב-1922 כתב עליו מבקר המוזיקה הידוע וו. קרטיגין: "בפטרוגרד ישנה תופעה נדירה –כנר מצוין, שגם מסוגל להלחין מוזיקה קאמרית אמיתית".

במרץ 1924, בעודו ממתין לוויזה לארצות הברית, הגיע אחרון לפלשתינה, בה נתן חמישה עשר קונצרטים בתל אביב, ירושלים וחיפה, כמעט ללא תמורה. הוא התקבל בהתלהבות רבה. בגלל העדר פסנתרים הוא נאלץ לאלתר קטעי סולו בכינורו. שם הייתה פגישתו האחרונה עם אנגל, שהגיע בצדמבר אך נפל למשכב כעבור זמן קצר עקב מחלת המלריה. עם מותו ב 1927 יקדיש לו אחרון הוא את היצירה "אלגיה" לרביעית מיתרים.

בינואר 1925 אחרון הוזמן להופיע ב"קרנגי-הול" לכבוד יובל ה-80 ללאופולד אאואר, והגיע לניו יורק. הוא השתקע בעיר, בה כתב את הקונצ'רטו לכינור מס' 1, אופ. 60 והקדישו ליאשה חפץ. כמו כן חיבר בה: שיר יידי מפורסם דאז על המילים של המשורר הירש דוד נומברג "רצים, דוהרים עננים שחורים", מוזיקה אינסטרומנטלית על נושאים יהודים ומוזיקה למחזות של התיאטרון היהודי, בהם גם מוזיקה למחזה "סטמפניו" על פי שלום עליכם. ב-1931 ייסד יחד עם ל. סמינסקי, י. יאסר ומוזיקאים יהודיים נוספים את ה"מכון אמריקני-פלסטיני למדעי מוזיקה" (Mailamm). במכון נאם ארנולד שנברג בביקורו בניו יורק על הכורח לכונן מדינה יהודית בפלשתינה.

באוגוסט 1934 התיישבו אחרון ורעייתו לצד סטרווינסקי, בלוך וטדסקו בהוליווד. הוא כתב: "המעבר לקליפורניה היה צעד מבורך: מיד קיבלתי כיתה גדולה להוראת כינור ותיאוריית הקומפוזיציה, והצלחתי ליצור קשר עם תעשיית הקולנוע; זה מביא פרנסה בשפע וגם משאיר אפשרויות להופיע ולהלחין". אחרון ייסד סניף של Mailamm"" וארגן קבלת פנים חמה לשנברג אשר הגיע גם הוא ללוס אנג'לס והיה לשכנו. אחרון הפקיד בידו את תפקיד הקונצרטמייסטר בביצוע הראשון של "כל נדרי" שהתקיים במלון "אמבסדור". תקופת קליפורניה הייתה פורייה מאד בחיי המלחין: בשנת 1936 אוטו קלמפרר ניצח על הקונצ'רטו לכינור מס' 2 (אופוס 68), יאשה חפץ הזמין אצלו קונצ'רטו מס' 3.

יוסף אחרון נפטר ב-29 באפריל 1943 מאי ספיקת כליות, יומיים לפני יום הולדתו ה-57. ההיסטוריון אלברט וייסר תיאר אותו כך: "המוזיקה של אחרון הייתה בין שני קוטבים: הקהל היהודי והקהל הכללי, וכתוצאה מכך שני הקהלים לא יכלו לקבלה בשלמותה."