מיכאל גניסין (1883-1957)

«גלינקה היהודי» כפי שכינהו המוזיקולוג לזר סיצקי

"מוזיקאי נדיר, חוקר של מדעי המוזיקה, מלחין נהדר, אשר יצירותיו משלבות בתוכן מסורת יהודית ויסודות המוזיקה הקלאסית המערבית – ועדיין, יצירותיו נשמעות כה מעט ולא בצדק" (המשורר אלכסנדר רביץ'). גניסין היה מהדמויות המעניינות, המקוריות והבולטות בתולדות האמנות הרוסית. היה מתלמידיו האהובים של רימסקי-קורסקוב, שאמר עליו כי אף אחד לא ביטא את אחדות המילה והלחן כמוהו. המוזיקולוג ומבקר המוזיקה אלברט וייסר כתב עליו כי המוזיקה שלו מתאפיינת בחום ים תיכוני, שמעורר דמיון, ציפייה והתרפקות על העבר.

מיכאל פביאנוביץ גנסין נולד ב 1883, בעיר רוסטוב שברוסיה, לרב הקהילה היהודית פביאן גנסין. האב היה אהוד ומכובד הן בקרב הקהילה היהודית (שבחרה בו מחדש לכהונה במשך 26 שנים) והן בקרב הרוסים כחבר במועצת העיר ונציג בפרלמנט הרוסי. הוא אף הצליח, באמצעות השתדלות אישית אצל מפקד הצבא ס' מירסקי (לעתיד שר הפנים) לבטל את צו גירוש היהודים מרוסטוב.

בית ילדותו היה מוזיקלי מאד. אמו, בלה, הייתה בתו של הזמר ישעיהו פלייטזינגר, ("שייקה פייפר") אליו היה מיכאל מאד קרוב. בלה עצמה שרה נהדר ובעבר אף למדה אצל יוצר האופרה הפולנית הלאומית, המלחין סטניסלב מוניושקו. אחותה, דודתו של מיכאל, הייתה כוכבת אופרה בתיאטרון "לה סקאלה" שביקרה לעיתים קרובות ברוסטוב. לזוג נולדו 12 ילדים, מהם שרדו תשעה, וכולם ניגנו בפסנתר. הילדים למדו את יסודות המוזיקה מהחזן ידיד המשפחה אליעזר גורביץ, שעתיד לתמוך במשפחה עם מותו של האב פביאן. אחיו הצעיר גרגורי יהיה לזמר, והשניים היו קרובים מאד.

מיכאל סיים את הלימודים בגימנסיה הריאלית ב 1899. הוא למד אצל אוסקר פריטשה תיאוריה, אסתטיקה ותולדות האמנות. ב- 1900 מיכאל בן ה-17 נדחה כשניסה להתקבל לאקדמיה למוזיקה במוסקבה. בעידודם של אמו והמורה פריטשה, ולאחר הכנות של שנה, התקבל לאקדמיה למוזיקה בפטרבורג, בהמלצתו של א. ליאדוב שהתרשם מהרומנסות שהלחין. גנסין נחשב לסטודנט מצטיין ולמד קונטרפונקט ותזמור אצל א. ליאדוב ובהמשך קומפוזיציה אצל רימסקי קורסקוב שהתרשם עמוקות מיצירותיו. גנסין, שהיה תלמידו האהוב של קרוסקוב, הושפע עמוקות מהמוזיקאי הדגול והביע את נאמנותו למורה בסגנונו המוזיקלי ובקריירה האקדמית שלו. במשך כל חייו חקר את יצירותיו של מורהו, ואף כתב אודותיו ספר, שהושלם זמן קצר לפני מותו שלו.

במהלך לימודיו נחשף גנסין לאוירה האמנותית של "תור הכסף" בשיא פריחתו, ביקר בערבי שירה וקשר היכרות עם המשוררים א. בלוק, ו. איוונוב, ק. בלמונט ופ. סולוגוב. הללו עשו עליו רושם רב ויצירותיהם היוו בסיס ליצירתו. כך הפך בין השאר גם למלחין "תור הכסף". הוא הלחין יצירות רבות למילותיו של בלמונט והצלחה רבה הייתה לשני שירים שכתב למלים של בלוק מתוך הפואמה "השושנה והצלב". הוא זכה בפרס למוזיקאים ע"ש גלינקה ומצא מבצעים מצוינים למוזיקה שלו: הזמרים א. אלצ'בסקי, ק. דורליאק, והפסנתרנים מ. ביכטר וא. זילוטי.

לאחר קבלת הפרס יצא למסע עם המחזאי וולקנשטיין בערי איטליה, יוון ותורכיה ולאחר מכן גם בצרפת וגרמניה. עם חזרתו חבר למוזיקאים של האגודה היהודית העממית ועסק באיסוף חומרים אותנטיים יהודיים- ניגונים, שירי עם וכדומה. במהלך המהפכה של שנת 1905 השתתף בהפגנות ובשביתות ולאחר אירועי ה-9 בינואר תמך במהפכה. כתוצאה מכך הושהה לזמן מה מהלימודים.

ב-1909 סיים גנסין את הלימודים בהצטיינות יתרה, והוזמן ללמד בפטרבורג ובמוסקבה. בתקופה זו יצירותיו מתפרסמות ומבוצעות. למרות הצעות סטרוינסקי לעזוב את רוסיה שלדעתו חסרה הזדמנויות למוזיקאי, גנסין היה נחוש להישאר ולהקדיש עצמו להוראה. הוא כתב לזכר ידידו הצייר ורובל את "רקויאם" לרביעיית מיתרים (1912-14). לאשתו, הזמרת המופלאה נ. זבלה-ורובל, שהייתה השראתו לכתיבת הרומנסות לקול ופסנתר, הקדיש מחווה תזמורתית בשם "ורובל", והיא הייתה המבצעת הראשונה שלה. היצירות הללו זיכו את גנסין בפרס ע"ש גלינקה בפעם השנייה.

בתחילת 1914 נסע לתורכיה כנציג האגודה היהודית עממית. שם פגש את המוזיקאי הארמני קומיטס שחקר טעמי מקרא, ניגונים ותפילות, וכן מנגינות ארמניות לתהילים. "המוזיקה היהודית קיימת", אמר רימסקי-קורסקוב לגנסין, "זאת מוזיקה נפלאה והיא מצפה לגלינקה משלה". גנסין נסע לפלסטינה, ביקר בקהילות רבות, אסף שירים וניגונים והתאהב בזמירות העתיקות. "חקר המוזיקה העממית הפך אותי ליוצר יותר דמוקרטי" יכתוב מאוחר יותר. הוא החל להלחין יצירות שמבוססות על גרעין יהודי עממי: קטעי מוזיקה לכינור ופסנתר, "ניגון" לשייקה פייפר, וב-1918 הוא כתב את "וריאציות על נושא יהודי", "קטעים זעירים" ו"פנטזיה לתזמורת". ביצירות אלו מופיעים נושאים עממיים, מוטיבים חסידיים, חילוניים ומנגינות תפילה. באותה שנה התמנה לאחראי מחלקת המוזיקה במשרד החינוך ומנהל האקדמיה למוזיקה.

ב-1921 חזר גנסין לארץ ישראל, הפעם למשך שנה שלמה. הוא אסף שירי עם, התבודד בשער הגיא וכתב את המערכה הראשונה של האופרה "נעורי אברהם". לאחר מכן עבד תקופת מה בברלין ובאביב 1923 הגיע עם משפחתו למוסקבה והצטרף לעבודה במכללת גנסין למוזיקה שניהלו אחיותיו מזה 28 שנים.

 במוסקבה עסק בהוראה ובכתיבת ספרי לימוד תוך פיתוח שיטת הוראת קומפוזיציה לתלמידים צעירים. השיטה, שגרסה כי יש ללמד את התלמידים קומפוזיציה כבר בצעירותם, ולא להסתפק במקצועות תיאורטיים בלבד, עוררה עניין רב. בשנות העשרים למדו בכיתתו של גנסין חצ'טוריאן, חרניקוב, כץ ומלחינים לעתיד רבים אחרים. הוא התמנה לדיקן של הפקולטה לחינוך מוזיקלי באקדמיה למוזיקה, לימד קומפוזיציה וארגן מדריכי נוער שעסקו בהוראת מוזיקה בכל הארץ.

לאחר שהתיידד עם הבמאי וסבולוד מיירחולד, פיתח שיטה מיוחדת של "קריאה מוזיקלית", ואף לימדה שחקנים בסטודיו. הוא החל כותב מוזיקה להצגות הסטודיו, ובין השאר – סויטה גרוטסקית למחזה ע"פ גוגול "התזמורת היהודית בנשף של ראש העיר" שנושאיה לקוחים מהרפרטואר של סבו, ישעיהו פלייטזינגר. בהצגות הראשונות של המחזה ניגן שוסטקוביץ את תפקיד הפסנתר. באותה תקופה החל המפנה היהודי ביצירתו של גנסין. "אלמנטים של מוזיקה יהודית הופיעו גם ביצירות, שמלכתחילה לא היו אמורות להיכתב בסגנון זה." כתב על עצמו. בתקופה הזו נכתבו היצירות "מעשה במוטל'ה האדמוני", מחולות הפועלים מהגליל, האופרות "נעורי אברהם" ו"מכבים", מחזור ווקלי ע"פ שיר השירים ו"קבר רחל" ע"פ א. בונין.

בשנות השלושים החלו השלטונות להצר את צעדיו של גנסין והמוזיקה שלו הושמעה פחות ופחות. יצירות המשוררים של תור הכסף הפכו לא מקובלות והמבקרים התעלמו במודע מעבודותיו בתחום. הפקולטה להוראת מוזיקה נסגרה, וכל הניסיונות להחיות את המוזיקה היהודית עלו בתוהו. ב-1934 נפטרה אשתו הראשונה. כתוצאה מכל אלו, באותן השנים הוא הלחין מעט מאד.

בצל כל הקשיים החליט גניסין לחזור לאקדמיה בלנינגרד, בה גדל מוזיקלית. למשך תקופה קצרה הוא נהנה מרגיעה ויצירה פוריה. אך ב-1938 הגיעו גזרות חדשות: אחיו הקטן גרגורי, שהיה זמר מוכשר, מתרגם, סופר ומשורר –הוצא להורג במסגרת הטיהורים. ב-1940 נפטרה אחותו יבגניה, וב-1941 התחילה המלחמה והמשפחה התפנתה לאוזבקיסטן. בתחילת המצור גנסין ואשתו השניה, גלינה ונקוביץ', שתהיה גם מזכירתו האישית – מגיעים לטשקנט. בטשקנט בנו נפטר בגיל שלושים וחמש בשל תת תזונה ותנאי פינוי קשים. לזכרו כתב גנסין את השלישייה "לזכר ילדי המלחמה". היצירה התקבלה באהדה, והשיבה למלחין מעט מכוחותיו.

ב 1944 חזר גנסין למוסקבה לבקשת אחותה ילנה. שניהם פעלו יחד לפתיחה מחדש של המכללה שהוקדשה כולה לחינוך מוזיקלי בדגש על הלחנה. לימוד הלחנה במוסד מסוג זה היה פורץ דרך. גנסין לימד בה קומפוזיציה והרמוניה. באותה התקופה כתב את ה"סונטה-פנטזיה לרביעיית מיתרים", לזכרם של קרבנות המלחמה – שזיכתה אותו בפרס על שם סטאלין.

אך בשנים שלאחר המלחמה החל השלטון להתעמר במלחינים רבים שהואשמו בפורמליזם. גנסין לא חשש להתבטא כנגד השלטון ובזמן שנרדפו פרוקופייב ושוסטקוביץ, יצא להגנתם. בשנות ה-50 השלטון הרוסי ארגן ביקורות פוגעניות והתעלם במופגן מיצירותיו של גנסין. חלק מצוות המכללה אף האשים אותו בלאומנות והעדפת יהודים במכתב רשמי לבריה, שנותר ללא מענה. גנסין כתב לסטאלין, אך גם הוא לא זכה למענה. במרץ 1953 סטאלין נפטר ובאווירה שנוצרה הוא נאלץ להעביר את ניהול המכללה לתלמידו האהוב ארם חצ'טוריאן, מחשש לסגירתה אם ימשיך לעמוד בראשה.

גנסין לא בגד בעקרונותיו במשך כל חייו ואף השתתף בתחרות לכתיבת המנון לישראל. את שנותיו האחרונות הוא חי בבדידות, וכתב למגירה. מלחין דגול שחינך דורות של מלחינים לאומיים אך היה ונותר אביר המוזיקה היהודית. נפטר ב 1957. אחרי מותו שמו הצטרף לשורת המלחינים המושכחים על ידי ברית המועצות. יצירותיו של גנסין נשמרו באקדמיה למוזיקה במוסקבה ואשתו השניה שמרה על הארכיון שלו, שכלל כתבי יד, עבודות ופרסומים בנושאי חינוך, אמנות ומוזיקה. בשנים אחרונות כותבים על גנסין מוזיקולוגים רבים, והמוזיקה שלו מבוצעת יותר ויותר. ב-2005 נוגנו יצירותיו, שלא בוצעו במשך מעל רבע מאה, בקונצרט גדול באולם ע"ש רחמנינוב במוסקבה. הקהל התרשם וקיבל בעניין את היצירות שקמו לתחייה.